אל תשפוט אותם עד שתגיע למקומם. זה כל כך נכון… אנשים חרדתיים מעוררים בי קוצר רוח. מה הסיפור שלכם, צאו מזה. רוב החרדות עוסקות בלאו הכי באדם עצמו. אני אמות, אני ארעב, אני אחלה, אני אני אני. נכון שזה שיפוטי מצדי, אבל השיפוטיות היא חלק ממני, לא יכולה לנער אותה מעלי. נקודת ההתחלה שלי היא – אני צודקת ואתה… נו טוב, אתה צריך לעבוד על זה. במקרה של חרדות, זה חולי מורכב. הוא לא שולח גרורות לשום מקום, אין נזלת וכל העצמות נותרות במקום ולכן קשה לי להאמין לאדם שהוא לא פשוט עצלן מכדי לטפל קצת בעצמו. אולי מכור לכאב הנפשי או לפרורי תשומת הלב שהחברה מעניקה לו כשהוא יוצא מתפקוד.
רגע לפני שאגיע לעיקר, עלי לספר כי למרות שזה לא נראה ככה לפי הפתיח, אני מאמינה גדולה בחברה שצריכה לפעול תוך ערבות הדדית. מפריע לי לראות חוסר צדק, עוני משווע משאיר אותי נסערת, בקיצור, הדברים הגלויים לעין גונבים את תשומת ליבי. לפני זמן לא רב החלה התארגנות מרתקת של מעגלים חברתיים אקראיים שמטרתם היחידה היא קירוב לבבות. סוף סוף לא סתם דיבורים, חשבתי לעצמי, והתחלתי לקחת חלק פעיל במעגלים אלו. היינו נתקלים שם בטיפוסים מטיפוסים שונים, מעוררי אמפטיה יותר ופחות, ולכולם היה מקום במגירות הלב שלי, חוץ מללוקים בנפשם, שהיו משתפים בפחדים העמוקים ביותר שלהם והיו ניזונים מהחיבוק הקבוצתי שעודד אותם ולו לרגע. אותה תחושה של קוצר רוח ואפילו גועל היו מתעוררים בי והרגשתי שאני נסגרת. הדבר הזה גרם לי לאבד בהדרגה עניין במעגלי הערבות והמשכתי הלאה בחיי.
עברו שנתיים בערך מאז המעגלים והופעה של נימול בידיים והרדמות ברגליים הביאו את הנוירולוג לשלוח אותי לבדיקת MRI. חברה טובה אמרה לי שכל הכבוד לרופא, כי הבדיקה הזו עולה המון כסף לקופה ושלא כל אחד מקבל אותה. הרגשתי חשיבות וחיכיתי בסבלנות הרבה זמן עד שהגיע התאריך, כי כנראה הקופה החליטה להיות נדיבה עם עוד כמה חשובים כמוני. הגיע היום. אמרו לי שהבדיקה תהיה בשעה שלוש לפנות בוקר, ואני לתומי חשבתי ששעות כאלו שמורות לחוגגי לילה וללומדי קבלה. קמתי בשעה שתיים לפנות בוקר, למרות שהמכון נמצא במרחק חמש דקות מהבית, התרגשתי, התקלחתי, התלבשתי ויצאתי.
הגעתי למכון, הממוקם למרבה הפתעתי בתוך משאית ענקית, והמתנתי לתורי. נשכבתי על המיטה, הניחו לי אוזניות על האוזניים והסבירו שהזמזם שבידי נועד כדי לקרוא לעזרה. הוכנסתי למכונה ולאחר משהו כמו ארבעים שניות נתקפתי בהתקף חרדה מחריד, נוראי, ועלי להוסיף גם בלתי אפשרי, למרות שלתאר תופעה בשלושה אופנים שונים זהו דבר מוגזם בעליל. זמזמתי, בעטתי, צרחתי, בוקססתי, מלשון בעיטות בוקס למכשיר ה-MRI הנוראי. לאחר משהו שנמשך להרגשתי כשלוש שעות, אך אולי זה היה קצת פחות, כנראה עוד ארבעים שניות, הוציא אותי הטכנאי משם והסביר לי בקול רגוע שאני ככל הנראה קלסטרופובית ועלי לבקש מהרופא חומר מטשטש לפני הבדיקה. נמלטתי משם כל עוד נפשי בי.
את כל זה סיפרתי כדי להבטיח שלעולם לא אזלזל יותר באנשים המסכנים הלוקים בהתקפי חרדה.